"לא בטוחה שהבנתי. את אומרת שכנראה יש לי פרעה-טיטיס???" אני שואלת בחשדנות את הרופאה מולי.

פרעה-טיטיס ???

כואב לי לדבר. צד אחד של הפנים נפוח פי 3 מהרגיל.

עכשיו שבועיים-שלושה לפני פסח.

יכול להיות שזה איזשהו הומור של רופאים כדי להקליל את העניינים עם מי שמגיע למרפאה??? ותכף אבין מה קורה כאן עם הלחי שלי…

הרופאה ממשיכה – "יכול להיות שזה *פרוטיטיס*, היא מדגישה. אולי אבן קטנה חוסמת לך את צינור הרוק ולכן הכל התנפח. אי אפשר לדעת בוודאות, אבל נראה שזה הכיוון".

"אז מה עושים?" אני שואלת.

"מה שאפשר לעשות זה שאתן לך אנטיביוטיקה ל-10 ימים, וכנראה אחרי שבוע עד עשרה ימים הנפיחות תרד".

 

אני מקשיבה למה שהיא אומרת.

וקולטת שהכל ניסוי וטעיה.

היא לא ממש יודעת.

בדיוק כמוני.

 

בבוקר כבר הייתי אצל רופא השיניים ששלל כל קשר לזה שאולי משהו בשיניים גרם להתנפחות המבהילה הזו.

ואף אחד לא באמת יודע.

 

זה התחיל יום קודם בתור משהו קצת מציק באיזור הלסת במהלך ישיבה ארוכה בעבודה.

לאורך היום הלחי התנפחה והתנפחה, שעד לערב הפרצוף שלי כבר גדל למימדים שלא הכרתי.

עד כדי כך שהאוזן הרגישה כאילו היא הולכת לצאת מהמקום.

בחיים לא חוויתי משהו כזה.

אני מפוחדת ומבוהלת. מה הולך פה?

ועדיין – צריכה להישאר אמא בתפקוד מלא.

קמה בבוקר, שמה את הילדים בגנים, נוסעת לרופא השיניים, ואח"כ למרפאה.

 

ועכשיו אני במרפאה.

ואז אני עושה משהו שסותר כל הגיון מבחינתי.

אני אומרת לרופאה: "אוקיי, תודה, הבנתי".

לוקחת את המרשם לאנטיביוטיקה, שכפי שהרופאה הבהירה – אולי תעזור ואולי לא, ואם כן – צפויים לא מעט ימים של סבל, ולא עוצרת בבית המרקחת.

אני קמה ויוצאת מהמרפאה.

שורף לי לאכול, הכל נפוח וכואב.

אבל באותו רגע אני בוחרת אחרת.

 

פרעה-טיטיס.

ממש לפני פסח.

כמה מתאים.

אני מתחילה להבין את ההומור הפנימי במה שהגוף מייצר לי.

מכל האפשרויות – הכין לי פרעה-טיטיס לפני חג החירות.

 

 

אני מודיעה על יום מחלה בעבודה (עד הרגע הזה עוד חשבתי שהרופאים יבינו מה קורה ויפתרו את הבעיה) ונכנסת לרכב.

נזכרת שבאחד מספרי הבריאות שלי (כן, מגיל 14 כבר עשיתי שינויים בתזונה ובבריאות באופן אוטודידקטי), ד"ר פנינה בר-סלע דיברה על היכולות של מיץ עשב החיטה לרפא דלקתיות, ועל היכולות המופלאות שלו עבור החניכיים והשיניים.

היא לא כתבה כלום על פרעה-טיטיסים, אבל זה באותו איזור, אז שווה לי לנסות.

המשכתי לפי תחושת הבטן שלי.

נסעתי חצי שעה,עד לחנות הטבע היחידה שהיתה באיזור, וקניתי קופסה של מיץ עשב חיטה קפוא.

משם נסעתי עוד חצי שעה מערבה לחוף הים.

נסעתי ונסעתי עד שמצאתי איזור שאני יכולה לעצור את הרכב בלי שיהיו מסביב אנשים.

פתחתי את קופסת מיץ עשב החיטה ובקושי רב הצלחתי לפתוח את הפה ולהכניס קצת מיץ שבינתיים התחיל להפשיר וכיוונתי אותו עם תנועות הראש לאיפה שהכי כאב וצרב. והשארתי אותו שם ככל יכולתי.

ישבתי ובכיתי.

ובכיתי.

ובכיתי.

ואז עלתה מתוכי קול צעקה.

 

וכך ישבה לה שם ברכב עם חלונות סגורים,

על אדמת זיפזיף לבנבנה

מול הים הכחול

אישה בסוף שנות העשרים לחייה, בואכה שנות ה-30

עם חצי פנים בגודל של כדורגל.

עם ילדים מתוקים, ובית יפהפיה, ומשפחה, ועבודה נחשבת.

וצועקת את ליבה אל היקום.

 

וכשהצעקות נרגעו מבפנים, פתחתי את התיק שלקחתי איתי כי עוד חשבתי שאגיע לעבודה באותו יום (yeh, right…), והוצאתי משם פנקס קטן שהיה שם.

וכך כתבתי בו (הודות לספר "רפא את חייך" של לואיז היי):

  1. אם הייתי רוצה הייתי יכולה ___________________
  2. אם הייתי רוצה הייתי יכולה ___________________
  3. אם הייתי רוצה הייתי יכולה ___________________
  4. אם הייתי רוצה הייתי יכולה ___________________

 

ומילאתי ומילאתי מה שזרם ממני.

לקחתי נשימה, והתחלתי לקרוא.

ובכתב היד שלי פתאום גיליתי דברים שלא איפשרתי לי לומר לעצמי לפני כן.

ועם ההבנה, ועם הבהירות, נכנס איזשהו שקט.

 

אני לוקחת עוד שלוק קטן ממיץ עשב החיטה, מניעה את הראש הצידה כך שהמיץ יגיע בדיוק למקום הצורב, ונתנת לו להיות שם.

 

לוקחת נשימה, חוגרת חגורת בטיחות ונוסעת לאסוף את הילדים מהגנים.

בדרך, עוצרת לשתות מים ולהצטייד בעוד מיץ עשב חיטה, ופתאום שמה לב שכבר לא כל כך צורב לי לשתות. וואו!

ממשיכה לאורך הערב להניח את מיץ עשב החיטה במקום שצורב, ובערב כבר מצליחה לאכול קצת וישר מניחה עוד מיץ במקום – והכאב שוכך.

אני נוגעת בלחי בעדינות – וכבר פחות כואב. מסתכלת בראי – והנפיחות ירדה בחצי.

למחרת אני כבר בעבודה, ממשיכה עם המיץ.

עד הצהרים הפנים שלי חזרו למימדים הקודמים שלהם.

בלי הרופאים ובלי האנטיביוטיקה.

לא שבעה ימים ולא עשרה.

יום וחצי.

 

ועם קרבה יותר גדולה לעצמי ולאמת שלי,

גם אם אין לי מושג מה לעשות איתה.

 

♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥

לילך מסתכלת אל המצלמה, מעט מחייכת, בטבע

את יודעת, בין היתר, הבנתי שם שלא צריך להגיע לפרעה-טיטיס, ולכל מיני סוגי פרעה – חיצוניים או פנימיים, כדי לעצור רגע ולהקשיב פנימה, כי מתוך ההקשבה הנקיה פנימה – תצמח האמת (עברו מאז כבר כ-15 שנים, ואני יכולה להעיד, שגם אם ידעתי את זה, זה לא אומר שהצלחתי תמיד להקשיב, אבל לפחות הבנתי כמה זה חשוב לי).

 

ואני מזמינה אותך, לקראת חג החירות, לקחת כמה דקות שקטות, ולרשום לעצמך:

 

  1. אם הייתי רוצה הייתי יכולה ___________________
  2. אם הייתי רוצה הייתי יכולה ___________________
  3. אם הייתי רוצה הייתי יכולה ___________________
  4. אם הייתי רוצה הייתי יכולה ___________________

 

ולהוסיף איזו כמות של המשפט הזה שאת רוצה ומתאים לך.

אפשרי לעצמך למלא אותם, מבלי לדעת איך ומה יעלה.

ואם את מרגישה שמשהו נתקע שם, והעט לא רושם, תעבירי את העט ליד שאת לא רגילה לכתוב בה – ותני לה לכתוב.

 

וספרי, מה גילית על עצמך?

האם הופתעת?

האם לא הופתעת?

האם ידעת שזה מה שיעלה?

אשמח לשמוע.

אפשר להשאיר לי כאן תגובות שאני קוראת ועונה עליהן.

 

מאחלת לכולנו,

חג חירות שמח